אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בשיטוטים הרבים (ולא פעם הכל כך סתמיים) בפייסבוק היה ההתקלות המקרית בפוסט של אני אפילו לא זוכרת מי בנושא חללי “נצר אחרון” לפני שש שנים. אין לי מושג למה אבל המבט נתקע בפוסט הרנדומלי והמשכתי לקרוא אותו מבלי יכולת להפסיק, התוכן היה פשוט, מרגש ומאד נוגע ללב, סופר שם על חייל (כמובן שאני לא זוכרת את שמו) שנפל בקרב על לטרון שבועות ספורים לאחר שהגיע לארץ לבדו בספינת מעפילים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את המושג חללי נצר אחרון.
מי הם חללי “נצר אחרון”?
אלו הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית, שחוו את זוועות ואיימי השואה, עלו ארצה, התגייסו ונפלו (רובם) במלחמת העצמאות או בשנותיה הראשונות של המדינה. ידוע על 150 חללים (גברים ונשים) והם טמונים בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ.
בשנת 2002 פנתה היחידה להנצחת החייל ליד ושם בהצעה להקים מפעל הנצחה משותף לחללים אלו. מפעל ההנצחה הזה כלל את איתור שמותיהם של החללים ואת הרחבת והעשרת סיפור חייהם.
מפעל זה העלה למודעות גם את עצם קיומם של חללים אלו, את תרומתם ואת ההנצחה של אלו שאין להם איש שיזכור ויזכיר אותם.
(בנימה אישית אני מוסיפה כאן את הקושי שלי להכיל בדידות ועריריות בחיים וככל הנראה גם לאחר המוות ואולי זו הסיבה שהפוסט המקרי שבו נתקלתי כל כך נגע לליבי והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו).
מאז אביב 2012 אנו פוקדים מדי יום זיכרון את קבריהם של חללי נצר אחרון בבית העלמין הצבאי בקרית ענבים. בדרך כלל אנחנו מגיעים עמוסי פרחים, נרות נשמה וטקסטים מודפסים עם סיפוריהם האישיים של הנופלים. בשנים האחרונות הטקסטים (והקדיש) מוקראים מהאייפון.
שתי עצות פרקטיות מנסיוננו-
אם תחליטו לפקוד את בתי העלמין, ממש לא חייבים לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו. אנחנו מגיעים ביום הזיכרון אבל אחרי שהילדים מגיעים מבתי הספר ולאחר העומסים הגדולים.
אם שכחתם או לא הסתדר לכם לקנות פרחים ונרות גם זה לא נורא, המקום מוצף בהם, אותו הדבר לגבי סיפורי הנופלים- את כל המידע ניתן לקרוא בטלפון הנייד, לא חייבים להדפיס. סיפור חייהם של הנופלים הוא בעצם הדבר המשמעותי ביותר לדעתי ולא כדאי לוותר עליו. השיחות והדיונים ממשיכים גם באוטו ומשנה לשנה נוספים רבדים חדשים.
מבלי שהתכוונו יצרנו מסורת משפחתית בעלת ערך ומשמעות בהרי יום הזיכרון מדי שנה.
כאן תוכלו למצוא את כל המידע על חללי “נצר אחרון”- שמותיהם, סיפור חייהם, מקום קבורתם ועוד.
נתראה בפוסט הבא באווירה אחרת לגמרי,
טלי.
19 thoughts on “יום הזיכרון- חללי נצר אחרון”
קשה לתפוס דבר כזה, איזה עצב עמוק. ממש מרגש לשמוע על מה שאתם עושים, נשתדל לאמץ גם את המנהג! תודה על השיתוף טלי.
אין בעד מה תמר, הכוונה בכתיבת הפוסט הזה היתה לגמרי העלאה למודעות של הפרוייקט .
וואו טלי איזו מסורת מדהימה יצרתם! לימדת אותי המון. תודה
ממש אין בעד מה.
טלי, כל הכבוד לך ולמשפחתך על המסורת המיוחדת שיזמתם ותודה על הפוסט בו שיתפת גם אותנו.
אין בעד מה, מטרת הפוסט היתה לגמרי העלאה למודעות ושיתוף של פרוייקט “נצר אחרון”.
מקסים ומרגש טלי
תודה!!!! 🙂
טלי, איזו יוזמה מיוחדת ומרגשת. כל הכבוד לכם!!!
תודה רבה אסנת.
מרגש מאוד. כל הכבוד לכם. ותודה על המידע כי בכלל לא הכרתי את המושג הזה.
תודה רבה ליאן. מטרת הפוסט היתה לגמרי העלאה למודעות של הפרוייקט הזה.
וואו. פרויקט עם כל כך הרבה משמעות לכ”כ הרבה אנשים. מרגש מאד וכל הכבוד לכם.
תודה רבה יפית. 🙂
לא הכרתי את הכותרת “חללי נצר אחרון” אבל מכירה את הנושא. מאז שקראתי פעם את אחד מספריו של אהרון מגד (לא זוכרת איזה) מתכווץ לי הלב בכל פעם שאני חושבת על האנשים האלה ששרדו את הזוועות והתלאות, הגיעו לכאן לבד ונהרגו. רובם שמחו להחזיק נשק בידיים. זה היה הניצחון שלהן, ועדיין זה איום ונורא וכואב כל כך. המסורת שיצרתם במשפחה ממש מרגשת וראויה להערכה רבה. תודה שסיפרת.
תודה רבה זיוה. כפי שכתבתי בפוסט ממש במקרה התוודעתי לפרוייקט הזה. הלב ממש התכווץ לי כשנחשפתי לנושא, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות.
שלום טלי, זאת השנה השלישית שבעלי ואני מגיעים לבית העלמין הצבאי ברחובות לחלקה 1 לכבד את זכרם של החיילים
הבודדים שקבורים בה. הגענו לשם בעקבות מודעה בעיתון שהתפרסמה כמה ימים לפני יום הזכרון של שנת 2015 תחת הכותרת: “זוכרים את החללים הבודדים” הפונה לציבור להגיע ביום הזה ולפקוד את קברם. להפתעתנו, פגשנו בשנה שעברה ע”י שני קברים קרובי משפחה של החללים. הם מיצידם הופתעו ושמחו לדעת על הפרוייקט “נצר אחרון”.
בהמשך לפוסט הקודם, על יד קברו של אחד החללים פגשנו קצין בדרגת רב סרן שלדבריו נכח במקום כשעה ובשעה 9.00 בבוקר יתייצבו חיילים כמשמר כבוד לאורך כל יום הזיכרון. בנוסף, פגשנו קבוצת קציני משטרה של משמר הגבול שבאו לחלוק כבוד לחלל אחר. זה ממש עשה טוב בלב לדעת שלא שוכחים את החיילים האלה שהקריבו את חייהם למען המדינה.
אני כולי דמעות.
איזה מחווה מרגשת ומסורת משפחתית מיוחדת.
לא הכרתי את הפרוייקט.