פסח ונספחיו הקולינריים והמשפחתיים נראה כמו סוג של זיכרון לא ממש רחוק, השגרה כבר כאן (לא ליותר מדי זמן) ואלו בדיוק הימים שבהם אני מפשפשת בארון וברכב ושולפת (וגם רוכשת חדשים, שלא יהיה ספק) את סט הדגלים שיתנופפו על המרפסת ועל השמשות האחוריות של הרכב. זה כבר ממש הפך להיות סוג של הרגל/ טקס.

מאז שאני זוכרת את עצמי הימים האלו ימי טרום יום השואה והשבוע הזה שבין שני ימי הזיכרון שמסתיים ביום העצמאות, הם ימים טעונים שהלכו וקיבלו רבדים ומשמעויות נוספות עם השנים.

בגלל יחודו של השבוע הזה אחרוג ממנהגי ואעלה שלושה פוסטים (הנה כתבתי את זה וזה אומר שאני מחוייבת ואין כבר דרך חזרה).

הפוסט הזה, הראשון בסדרה מבוסס על פוסט ספונטני לגמרי שכתבתי בפייסבוק, לאחר הצפירה בבוקרו של יום השואה לפני כמה שנים. שיניתי, שייפתי, הוספתי, גרעתי וליטשתי מעט אבל בסה"כ הדברים נאמנים מאד למקור-

"עכשיו, רגע אחרי הצפירה הקורעת את הלב והנשמה, צפו ועלו לי זיכרונות ילדות רבים ולא רק כאלו שקשורים אלי באופן ישיר ומשפחתי (יש גם כאלו), אלא דווקא לאלו הקשורים לסביבה ולמקום שבו גדלתי- קרית גת.

מול בית ילדותי עמדו ארבעה בניינים עם גגות אדומים בני שלוש קומות ובהם דירות זעירות, באחד מהם אפילו גרו סבתא וסבא שלי. הבניינים היו  מוקפים בבתים קטנים (שבאחד מהם גרו הסבתא והסבא האחרים). בארבעת הבניינים ובלא מעט מהבתים הקטנטנים שמסביב גרו לא מעט אנשים שהגיעו "משם". את ילדותי ביליתי במתחם הזה שבין הבית שלי לבין בתי הסבים והסבתות שלי, שנות קסם מלאות חוויות ילדות פשוטות ומאושרות מאד. מראות של מספרים מקועקעים על היד היו מראה שגרתי ונפוץ עבורי, אנשים עריריים ללא נפש חיה אחת לצידם נראו לי דבר נורמלי לחלוטין אז.

רק שנים אחר כך הבנתי את גודל האסון של הנשמות המיוסרות האלו ואת ההתעקשות של ההורים שלי ושל סבתא וסבא לומר להם שלום תמיד ובכל מצב . "גם אם את ממש ממהרת תהיי מנומסת ותדברי"… ולא פעם הם דיברו איתי בעברית קלאסית של עולים חדשים מתובלת בבליל של שפות נוספות.

זה המקום הקטן והצנוע לתת לאנשים שסביר להניח שאין מי שפוקד את קברם ולו איזכור קטן שבקטנים-

לאיש שלא ידעתי במשך שנים להחליט עם עצמי (וכל כך התביישתי לשאול אפילו את הורי) אם הוא גבר או אישה בגלל הניסויים המפלצתיים שעשה בגופו מנגלה, לשכן שגר מתחתיו שדיבר בקול חלוש ובמבט מושפל ולבש חליפות בכל ימי השנה, לאחיות (וכנראה שהן לא היו באמת אחיות כי לא היה ביניהן כל דמיון), שפיטמו כלב אחר כלב למוות ויצאו תמיד מהבית עם מקל הליכה שלוף, לאישה שלא הפסקתי לתהות למה היא הולכת ברחוב ולא מפסיקה לקלל, לירוק ולנהל עם עצמה שיחות ארוכות, לגברים שבשעת התפילה בבית הכנסת בעודם עטופים בטלית לא יכלו לעצור את הדמעות ובשעת הקידוש בשבת בבוקר ידם היתה הראשונה לקחת כיבוד ואת רובו להחביא בכיסים (הייתי בגובה המתאים וראיתי את הכל), לכל אותם אנשים- נשים וגברים שבערב שבת בשעת הדלקת הנרות בחודשי הקיץ כשכל החלונות פתוחים לרווחה היו ממררים בבכי קורע לב ואני לא הבנתי למה (וגם זה היה לי כל כך ברור ומובן מאליו), לכל אלו שחתולי הרחוב (יותר נכון לקרוא להם נמרי הרחוב) ליד הבניינים היו להם כילדים ואני יכולה להמשיך עוד ועוד ועוד…..גם עכשיו בשעת הכתיבה הם צפים ועולים.

לעומת אותן נשמות בודדות ומיוסרות מהבתים הזעירים הסבים והסבתות שלי (שגם הם עברו לא מעט) זכו להקים, לראות ולהנות מדור המשך שהיה מקור גאוותם וכל עולמם".

ועכשיו, כשהכל כתוב אפשר לתלות את הדגלים.