*.בכל שנה בשש עשרה השנים האחרונות בסביבות סוף חודש יולי אני עושה לעצמי מעין סקירה שביני לבין עצמי אני קוראת לה "אז מה יהיה לנו השנה ומה זה אומר מבחינתי"? מי עובר מסגרת? למי מתחלפת המחנכת? כמה חוגים ובאלו ימים? ועוד המח מוכן להכיל ולשקלל כל פרט ופרט וכל סיכוי לכל תרחיש  והיתכנויות לוגיסטיות וריגשיות כאלו ואחרות שעלולות להתרחש וכמובן שהן תמיד קורות.

*.ברגעים הראשונים בעיצומו של הדיון הער הזה שביני לבין עצמי הנטיה הברורה היתה לכיוון הרגוע והשלו יותר של הסקאלה, אין שינויים דרמטיים השנה, כולם נשארים במסגרות המוכרות, אין החלפת מחנכות, החוגים די ברורים, שגרה היא דבר נפלא ומבורך והכל על מי מנוחות. כמה רגעים אחר כך דגדוג קל עבר בבטן ועשה את דרכו מעלה. פתאום זה היכה בי- זו השנה האחרונה שבה הכל ברור, מוכר וידוע, השנה האחרונה שבה כל השלישיה במערכת החינוך ובבית, השנה האחרונה שאותה אני מכירה ויודעת פחות או יותר למה לצפות ואיך להתנהל. שנה מהשנה הבאה עוברים שלב עם גברת בכורה.

בקיצור- שלום כיתה יב'.

*. איך זה קרה אני לא ממש מבינה ויודעת, הרי זה לא הגיוני!!! לא יתכן שהזמן עובר כל כך מהר, רק בשבוע שעבר נולדה, שלשום עלתה לכיתה א' ואתמול חגגה בת מצווש. לאן עפו להן השנים???

כתב את זה בצורה כל כך נכונה אהוד מנור ש"לא זה לא יכול להיות השנים הן לא שניות"…ולגמרי "כל חושי מתקוממים תן לי עוד כמה ימים"…אני לחלוטין בכיוון של תן לי עוד כמה שנים, הכי מרגישה ש"לא הספקתי שום דבר השנה"…

עם התחושה המוזרה הזו הסתובבתי כמה שבועות, תחושה שאני חייבת לציין את תחילתה של השנה הזו באיזשהו אופן מיוחד רק לא ברור מהו. עברו הימים והדברים התחילו להתבהר וחשבתי על מפגש אימהות ובנות, הרי כולנו מכירות אחת את השניה, הבנות הן כולן בנות בית בבתים האחרים, אז למה לא בעצם? הייתי בטוחה שאצטרך להפעיל לחץ פיזי ומנטאלי לא ממש מתון ומסכת שכנועים ארוכה, שתכלול גם פרסים והפתעות אבל להפתעתי העצומה זה לא קרה. כשהצעתי את רעיון המפגש ורק גיששתי בעדינות רבה האם בכלל יש סיכוי קלוש שדבר כזה יתקבל בברכה, גבירתי הבכורה הסכימה ומיד!!! שמחה וטובת לב המשכתי לשלב הבא שכלל את הירתמות החברות והאימהות לעניין. מיותר לציין שזה כבר היה הרבה יותר פשוט ומכאן הדברים זרמו.

*. קבענו להיפגש על הדשא בחצר כדי לציין את תחילתה של השנה המיוחדת הזו יומיים לפני ראש השנה. החלק הקשה עד הכמעט בלתי אפשרי היה קביעת תאריך. אני לא מגזימה אבל המפגש כמעט ולא יצא לפועל בגלל לוח הזמנים הצפוף עד כדי בלתי אפשרי של הבנות הגדולות (ואני לא מתכוונת אלינו האימהות), כל אחת מהן מנהלת יומן של שלושה מנכ"לים, בית ספר, פעילות אינטנסיבית בצופים, הן כולן ראש"גדיות, ראש"ציות, מרכזות ועוד כל מיני תפקידים וראשי תיבות תובעניים מאד בצופים ועוד כל מיני פעילויות שבטח שכחתי. באמת ובתמים אנחנו בקושי רואים אותן. אבל סוף טוב הכל טוב, הנס קרה והצלחנו לקבוע לשעתיים בין הצגה במסגרת ההכנה לנסיעה לפולין לבין ישיבת ראש"צים או ראשי תיבות כאלו או אחרים בשבט. כמובן שההצגה התארכה, ההסעות מתל אביב למודיעין נתקעו בפקקים ובדיוק כמו שאהוד מנור כתב "על הדשא בחצר יום מתחיל להתקצר"…הגברות הצעירות הגיעו כבר בקצוות של שעות בין הערביים, מה שקצת קלקל את התכניות לצילומים בשעת הזהב, הזמן שבו האור רך ומחמיא כל כך לצילומים. זה כמובן לא שבר אותנו אלא רק את המצלמה אבל אנחנו לא מהסוג הנכנע.

כפי שאתם בטח מבינים בנים ולא משנה מה גילם לא הוזמנו למפגש. חלקם ניסה להיכנס אבל הדפנו אותם. המפגש היה כולו על טהרת הבנות בלבד!

*. את קוד הלבוש הכתיבה ביד רמה ומוכשרת מיכל קראוון – הבנות הקטנות ילבשו כל שמלה שירצו, כמובן מהסוג השמלתי , מלמלתי, פרחוני, ורדרד, מסתובב, לבחירתן.

כל השאר ילבשו שחור על צורותיו השונות. ברור שזה התאים מאד במיוחד לי, הרי כל הארון שלי שחור.

על הקצה של קרן השמש האחרונה הגיעו המקסימות הגדולות והתארגנו במהירות, גם אנחנו הגדולות יותר עלינו על עקבינו, סידרנו שיערנו ובאופן כללי שיפרנו את הופעתנו.

החושך כבר ירד והמצלמה שייחלה לאור לא הפסיקה לצלם ולתקתק. הצטלמנו בהרכבים שונים – המהממות  הגדולות, האימהות ולפי משפחות. כאמור את הקטנות ואת הבינונית הספקנו לצלם באור.

הכל היה כל כך  נעים, מצחיק, חגיגי ומאד מאד מרגש.

*. אחרי סט הצילומים התיישבנו ליד השולחן והפתענו את הבנות הגדולות בשתי מתנות סמליות, האחת- שרשרת עם תליון פרח החיים, שסימל עבורנו את תחילתו של הפרק החדש בחיים שאותו יתחילו הבנות בשנה הבאה, פרק שכולנו מייחלות יהיה מלא בטוב, הצלחה, שמחה ואושר. המתנה השניה היתה מחברת יפה וורודה שבה יוכלו להשתמש לאיזה צורך שירצו.

הרגע שבו העניקה וענדה כל אמא את השרשרת לביתה היה באמת שיאה של התרגשות גדולה.

כמובן שגם הבנות האחרות לא יצאו בידיים ריקות.

*. את המפגש כמובן שסיימנו בארוחת ערב מאולתרת ובהרמת כוסית (רק אנחנו האימהות לא לדאוג) לקראת השנה החדשה.

כמובן שאין חגיגה בלי עוגה אבל במקום עוגה הקינוח הותאם לאווירת ראש השנה החגיגית שכבר היה באויר- קראמבל תפוחים קצפת וקראמל מהבלוג "מתוקים שלי" של חן שוקרון המקסימה והמוכשרת.

לפני שאני הופכת כאן לשלולית לא נותר לי אלא קודם כל לומר תודה גדולה לכולן ששיתפו פעולה באופן מעורר השתאות עם הגחמה שלי. אז תודה ענקית לכן וחיבוק גדול- חיה, מיכל, שרון, דולב, זיו, שחר, עדי, גילי ,שקד, שי וליבי.

*. מאחלת לבנות ולכולנו שנה טובה, מלאה בכל הטוב שרק יכול להיות, שנצליח לממש את המסורת עליה החלטנו להמשיך ולהיפגש במתכונת הזו.

שיהיה חג שמח,

טלי.